בבוקר ה- 24 [לפברואר] התעוררנו מהפיצוצים בשדה התעופה של גוסטומל - זה במרחק של חמישה קילומטרים מאיתנו. החברים משם אפילו שלחו לנו סרטון איך נחתו החיילים הרוסים. פשוט לא יכולנו להאמין וביומיים הראשונים היינו מבולבלים.

החנויות התרוקנו – אכלנו מצה משנה שעברה

כמה שכנים תפסו את עצמם בידיים במהירות, התחילו לתדלק את המכוניות שלהם ולעזוב. וכשהתעשתנו ראינו שאין מספיק דלק במיכל, ולא ברור אם בכלל כמות זו תספיק להגיע לקייב. הצפירות לא הופעלו, אז נאלצתי לקלוט מה יקרה לפי הכלבה - היא חשה חרדה מראש, הרימה את אוזניה, קפאה, והפרווה על העורף שלה עלתה. ביום השלישי [מתחילת המתקפה] כבר היינו מנותקים, לא היה לחם, החנויות היו ריקות, אכלנו מצות משנה שעברה. טוב שנזכרתי במכונת הלחם והתחלתי לאפות לחם לעצמי ולשכנים שלי במרתף.

הילדים פחדו מפיצוצים, לכן הכנו והתאמנו מקומות שינה במרתף. כמה משפחות חיו שם כמו "הרינגים בחבית"- בצפיפות גדולה - כולן עם ילדים. הם גלגלו עגלה עם תינוק ממש לאורך המסדרון - נשאר לי סרטון.

בימים הראשונים הסכמתי להתנדב במוקד טלפוני עבור ישראלים ועולים פוטנציאליים. בריצות בין המרתף לדירה הייתי עונה לשיחות טלפון יומם וליל. "אמא, איך את יכולה – מצילה אחרים, ומה איתנו?" - התלוננה בתי בת ה- 14. אבל לא ציפיתי שהכול יתגלגל כך, ובוצ'ה שלנו תהיה במצור ובכיבוש.

ביום השלישי החלו בעיות עם התקשורת הסלולרית והאינטרנט, מגדל המים נופץ – המים נעלמו, נעלם החשמל וטיפה לאחר מכן נעלם הגז. כדי להודיע ​​לקרובים שאנחנו בחיים, נאלצנו לעלות לעליית גג של בניין בן 9 קומות. לאחר החילוץ הכושל הראשון זחלתי לשם - היו פיצוצים בחוץ, איפשהו בסמוך ירו, ופתאום רץ פנימה אדם כשהוא מכוון לעברי נשק. זיהיתי שזה השכן והספקתי לצעוק: "אני משלנו!"

החברים של השכנים נהרגו בעת שניסו לעזוב את העיר

בסוף השבוע הראשון, הצבא האוקראיני ריסקו טור של רוסים בווקזלניה - הכל רעד מהלחימה, אפילו במרתף שלנו. ובמקביל לרקע זה, השכנים סיפרו ללא הרף כי חבריהם או קרוביהם נהרגו בעת שניסו לעזוב את העיר, ואי אפשר לקחת את גופותיהם. אז כך הם שכבו - במכוניות, ברחובות...

כשטור האויב עבר ליד ביתנו, אחד הדיירים השליך בקבוק תבערה מחלונו וצעק "תהילה לאוקראינה!". והם ירו במקלעים לעבר החלונות. מקורות רבים פרסמו תמונות של החלונות עם סימני ירי המשקיפים על הכנסייה - אז אלו הם חלונות של הבית שלנו ברח' בוגדן חמלניצקי 2.

ואז עצר אחד הטנקים הרוסים ממש מול חלון דירתנו, מכוון את הלוע שלו לכיווננו. כשהטנק נסע, נותרו על הדשא בקבוקי וויסקי יקר עם צ'יפס, שנגנבו מהחנות. גרנו בקומה השנייה, ראינו את הכול מצוין.

בזמן שהיה גז, לפעמים הייתי רצה מהמרתף לדירתנו כדי לבשל משהו לילדים, ואחר כך רק בחוץ בחביות או על המדורה ברקע של הפגזות וירי. ברגעים של שקט, גברים שברו גדרות, גררו לוחות מאתר בנייה, הדליקו מדורות ממש בקשת של הבית. הכניסה מפוצצת, מים מטפטפים מהתקרה, אין חשמל.

בשבוע הראשון הילדים לא יצאו מהמרתף - הם פחדו מאוד. וכשנעשה קר למדי, עברנו - כמה משפחות - לפרוזדור קטן בין דירות. צפוף, אבל חם.

במקביל תפסו את מקומנו במרתף פליטי וורזל וגוסטומל, שאיבדו את בתיהם. המפתחות הועברו מיד ליד, לפני החילוץ עשינו אספקת מים במרתף עד שהם לא נעלמו לגמרי, השארנו אוכל יבש, קופסאות שימורים.

אנשים, כמובן, התחלקו, אבל היו גם דברים אחרים. כשהחנויות נופצו, היו כאלה שניסו להוציא את הכול, ולא מדובר רק באוכל, למרבה הצער. הוציאו בגדים, ציוד טכנולוגי ותכשיטים.

אלה שהיו אמיצים יותר התעטפו בסמרטוטים לבנים ויצאו עם הידיים למעלה, לחפש שאריות מזון בחנויות. הרי לא הייתה אספקה ​​מהימים הראשונים, וביום השני נמסרו לבית החולים התרופות מבתי מרקחת כדי להגן עליהם מפני שודדים.

אמבולנסים נורו על ידי הרוסים

כל הכוחות נשלחו להגנת קייב, ולכן היו מעט חיילים של הצבא האוקראיני, מתנדבים והגנה טריטוריאלית בבוצ'ה.

הרוסים ירו באמבולנסים, המתנדבים שניסו לספק סיוע הומניטרי נהרגו. למרות שהכול היה תלוי ביחידה הספציפית. באזורים אחרים – בסטקלוזבודסקיה, ביבלונסקיה - עמדו קדירובים - סיפרו שהם יכולים לירות מטווח קצר. ובמרכז היו בעיקר צעירים.

הבניין הרב קומתי שלנו ניצב ליד בניין העירייה - זה מילא את תפקידו כשנפתחו מסדרונות ירוקים. אבל בהתחלה היו אזורים מנותקים שאליהם המתנדבים לא יכלו להגיע - לא כדי לספק תרופות ולא כדי לחלץ אנשים. אז הגענו ב- 9 במרץ לעירייה - לנקודת הפינוי.

קר, יורד שלג, נשמעים פיצוצים בקרבת מקום, פגז פוגע בבית ברחוב קיבו-מירוצקה, ואנחנו עומדים ומחכים... רכב חי"ר הרשיסטי חולף על פניו, שמונה אנשים מלמעלה עם מקלעים מוכנים, משגרי רימונים על כתפיהם, אחד עם רובה צלפים צופה על הגגות. כולם צעירים, בני 18-20. חיכינו חמש שעות בקור - ילדים, זקנים, נכים, אבל באותו יום האוטובוסים לא הגיעו, הצד הרוסי לא נתן לעבור.

בנפרד היה עומד טור של מכוניות פרטיות, שהתכוננו לנסוע אחרי האוטובוסים - גם הם לא הורשו, למרות שהמסדרון אושר ברמת המדינה. אבל מישהו התחרפן ונסע ראשון, והשאר אחריו. לא העזנו אז, אבל ציפינו לחדשות - החלוצים הגיעו בשלום. למחרת נוצר טור זהה - עם סרטי זרוע לבנים, מדבקות "ילדים" על החלונות. כולם ניסו להכניס את מירב הנוסעים לרכב - למשל, נסענו עם משפחה איתה הצטופפנו בפרוזדור - שלוש נשים, שלושה ילדים ובעל על ההגה.

במקביל, ב- 10 במרץ נתנו לעבור ל- 50 אוטובוסים ראשונים עם ילדים, נשים ונכים.
הרוסים לקחו טלפונים מאלה שעזבו ב- 9 למרץ או שברו את כרטיסי הסים שלהם. אבל מצאנו טלפונים סלולריים ישנים והשארנו אותם, והחבאנו את החדשים במכונית מתחת לשטיחי הרצפה.

מאחורי הבית שלנו יש קבר אחים

רציתי לצלם, כולם צעקו עליי, כאילו, אם ימצאו את זה, יכולים להרוג אותי. משני צידי הכביש - בתים הרוסים, פגזים שלא התפוצצו, ב"אפיצנטר" - מכונית ירויה ובתוכה גופות, אפילו הבחנתי בצבע שערה של האישה - אדום. כשפנינו לכיוון וורזל, ראינו מכונית שרופה עם סמרטוטים לבנים והכיתוב "ילדים". חשבנו – כמה מהמכוניות כאלה נפגוש בכביש והאם לא נמצא את עצמנו ביניהם באותו המצב. לחברה שלי יש בת - חברתה לכיתה עם משפחתה... במכונית זהה נסעו. ההורים שרדו, הילדה – לא.

המסלול היה מתואם ונקבע בקפדנות - מבוצ'ה לכיוון וורזל, דרך מחסומים של הרוסים. בדרך עברו טורים של ציוד צבאי רוסי, ים של טנקים ורכבי חי"ר היו לאורך הכביש, ובכל חצר בין הבתים הפרטיים עמד הציוד שלהם.

היה לנו מספיק דלק בדיוק עד תחנת הדלק הראשונה בקייב, מאוד פחדנו שנעצור באמצע הדרך או נתקל באיזו חתיכת מתכת וננקב את הצמיגים. קרובי משפחה יעצו לי להסדיר את הנשימה, להתקלח, הרי כל כך הרבה ימים היינו בלי מים - במרתפים ובפרוזדורים, אבל אמרתי שנתקלח כבר בלביב.

בילינו את הלילה בלביב, משם נסענו באוטובוס של משרד החוץ הישראלי לפרמישל, ושם יצרנו קשר עם הסוכנות, עברנו בדיקה קונסולרית בוורשה וטסנו לישראל.

מה נשאר מאחור? מאחורי הבית שלנו נמצא קבר אחים, שבו ב- 11 במרץ 2022 נקברו 76 הרוגים פשוט בשקיות - אז הרשו הרוסים בפעם הראשונה לאסוף את הגופות המוטלות ברחובות. אחר כך קברו עוד, וזה לא כולל את אלו שנקברו בחצרות, בגנים ובערוגות. וכמה גופות מונחות במרתפים ובמוסכים באזורים אחרי - ביבלונסקאיה, ליד מפעל הזכוכית וכו'. בנוסף מגזר שלם של קברים לא מסומנים בבית הקברות, שבו שוכבים אנשים שלא היה ניתן לזהות...

מדריך צעיר שלקח את ילדינו למחנות, ארתור רודנקו, מת, לאחר השחרור נמצאה גופתו בקבר אחים במירוצקויה. חברה נוספת שנפטרה היא ז'אנה קמנבה. לעתים קרובות הגעתי לחנות שלה בשביל ירקות, פירות, חלב. מצאו את המכונית השרופה שלה - חיפשו הרבה זמן, כי הרכב היה בצבע כחול, אבל הפך לאפרורי בגלל השריפה. ב- 5 למרץ ניסתה ז'אנה להוציא אישה עם תלמידת בית ספר וילדה נוספת, ובאחד הצמתים נורתה במכוניתה על ידי נושאת שריון רוסית. מצאו אותן רק באפריל.

לא נשאר דבר מהדוד של חברתי – שרידי גופתו גורדו מהקירות

כשעזבתי את לשכת ראש העיר לעבודה בסוכנות, הגיעה מרגריטה צ'קמרבה למקום שלי במחלקת הדיור והשירותים הקהילתיים. עם בעלה ושני ילדיה, היא ניסתה לצאת במכונית בתחילת מרץ, ונורתה על ידי נושאת שריון רוסית. מרגריטה וילדיה מתו במקום, ובעלה הושלך לתעלה ורגלו נתלשה, אך הוא ניצל והביא עדות. השכנים של חברינו נורו בצומת קייב-מירוצקיה ו-ווקזלניה - גופותיהם נשארו במכונית.

לא נשאר כמעט כלום מהדוד של חברתי - אני לא יודעת ממה נהגו לירות בקומות העליונות, אבל שרידי גופתו נגרדו מהקירות. כאילו לא היה אדם.

אמו של העמיתה לעבודה של בעלי מתה בעודה יושבת במרתף - קברו אותה ממש בחצר.
אנשים נעדרים - המשפחה של בת כיתתה של בתי הבכורה, למשל. גם את ההורים של הילד שהלך לגן עם בתי הקטנה לא מצליחים למצוא. ועדיין נעדרים הרבה אנשים, שהכרתי בפנים, שהייתי פוגשת בחנויות, במרפאה...

הצלחנו להוציא אדם אחד בן 60+ במסלול סיוע ליהודים - לא היה לו אינטרנט, עקבתי אחר המסדרונות הירוקים מפולין ושלחתי לו הודעות סמס איך להגיע מלסניה בוצ'ה לנקודת הפינוי. ואת גנאדי ח'אנס, מנתח מאוכמטדט, לא ניתן היה לפנות, הוא שרד את כל הכיבוש בבוצ'ה.
בעיר שלנו אתה יכול לאסוף עדויות הרבה יותר נוראיות. אני מכירה אדם שנשאר, וקבר את הזקנים שמתו בגינות ליד הבתים.

ברוסיה, כל זה נתפס אחרת. הייתה לי חברה מסנט פטרבורג, שביקרה אצלי בבוצ'ה לפני שלוש שנים. בעלה מכאן, הצטרף להגנה טריטוריאלית, הסיע סיוע הומניטרי ונעדר באביב. רק ביולי נמצאה גופתו ליד מירוצקיה. בשנים האחרונות הם חיו בנפרד, כתבתי לסווטה, כאילו, לשה מת. היא הודתה, אך הוסיפה: ויקה, אל תיעלבי, אבל, למרבה הצער, בקרוב מדינה כזו כמו אוקראינה לא תהיה על מפת העולם.

במקום אחרית דבר. נובמבר 2022

אנחנו שוכרים דירה בירושלים, לומדים באולפן, הבנות הולכות ללמוד לבית הספר בתכנית נעל"ה - יש ילדים מכל מדינות חבר העמים, הלימודים הם בשפה הרוסית עם לימוד אינטנסיבי של עברית. נושא המלחמה בבית הספר חוות הנוער הוא טאבו, למרות שהילדים עדיין דנים בו ביניהם. מעניין שהרבה בחבר'ה מרוסיה תומכים באוקראינה, מחזיקים את הדגל האוקראיני בבית, חלקם הולכים להפגנות פרו-אוקראיניות.

לאחרונה הייתי בתיאטרון, שוחחתי עם אישה מבוגרת בזמן ההפסקה, היא הגיעה מזמן מרוסיה. "האם זה נכון", היא שואלת, "שכל זה מבויים בבוצ'ה?" לא ניסיתי לשכנע אותה במשהו, רק אמרתי שיש לי הרבה "בימוי" כזה בטלפון. חלונות עם סימני ירי, וסרטון של איך אנו מרתיחים מים בקומקום בלילה על רקע ההפגזות. היא הייתה כל כך נפעמת שאחרי ההופעה היא אמרה, כאילו, החודש עדיין לא נתתי צדקה - אני רוצה לתת לך אותה. זה היה מאוד מביך, אבל זה גם היה לא נוח לסרב, פשוט כל כך לא צפוי.

באולפן שלנו יש עולים מרוסיה שתומכים באוקראינה, למרות שהם רואים ברוסיה את מולדתם. התיידדנו עם זוג צעיר ממוסקבה - כבר הייתה להם אשרה לעלות לישראל, הם עמדו לבוא בקיץ, אבל כשהמלחמה התחילה ב-24 לפברואר, הם מיד עפו משם, הם לא יכלו יותר להישאר ברוסיה.