Other cookies are configurable.
בטיל "גראד" אחד נהרגו הבעל, הבן, אמא וכלב
תמונה של אירינה ז'יבולופ
רק עכשיו הכניסו אותי לחדר בכסא גלגלים, תיכף אשב על המיטה ונדבר...
ב- 24 בפברואר בחמש בבוקר הבן התקשר מחרקוב ואמר שמפוצצים אותם, הוא גר באזור בלגורוד. קפצתי על הרגליים, התחלתי לצעוק: תרד למרתף, מהר, ואחר כך תצא לאיזיום. ואכן ביום למחרת הוא הגיע ברכבת האחרונה מחרקוב. אחר כך הייתה שיחה מקולגה, הפציצו את הבית שלהם, החברים התקשרו מהשכונה הסמוכה, אצלם הפציצו את הכפר שפעם, מזמן, הייתה ממוקמת בו יחידה צבאית. התחיל זרם פצועים, וביום למחרת ב- 25 גם אצלנו התחילו הפיצוצים. הצעתי לצאת, אבל אמא ובעלי לא רצו, ואני לא יכולתי לעזוב אותם.
תמונה של אירינה ז'יבולופ
רק אני שרדתי
מדוע האנשים לא התפזרו מיד? אף אחד לא האמין שימחקו את העיר. הרי הם הרסו בתי ספר, כנסיות, בניינים ששרדו שתי מלחמות עולם. איזיום נמחקה מעל פני האדמה. לא יכלו לעקוף את ההר שלנו, קְרֶמֶנֶץ. כמו שהגרמנים היו מקימים גשר צף, הרוסים שמים אותו באותו מקום, ואנשינו שוב מפציצים אותם. ההר היה זרוע בגופות של רוסים, אבל בוגד אחד הכניס אותם לעיר. כולם יודעים מי זה. אני חושבת שיתפסו אותו.
ב-1 במרץ בחצות ישנו אצלנו בקומה הרביעית, ופתאום בעלי צועק: "מטוס!" וההרגשה הייתה כאילו הוא נכנס ישר בחלון. הוא הטיל את הפצצה בכיכר, ואנחנו גרים קצת יותר למטה, הבניין הראשון אחרי בניין המועצה. גל ההדף היה כל כך חזק, שעפתי דרך כל חדר המיטות אל הדלת, בעלי הוציא אותי. בקיצור, הסתתרנו בחדר אמבטיה, אחר כך ירדנו למרתף, וזמן קצר לאחר מכן עברנו אל אמא, שיש לה יש בית פרטי עם מרתף מצויד. ואז היו מפציצים כל שעה וחצי, המטוסים הגיעו אחד אחרי השני. יום אחד נהיה כאילו שקט יותר, ובערב ב-6 במרץ הכלב התחיל ליילל. הבנתי שזוהי הפצצה, ואז "גראד" נכנס ישר לחדר הכניסה, היכן שכולנו עמדנו – אני, אמא, הבן, בעלי והכלב. רק אני שרדתי. חפרתי והוצאתי אותם. אני לא יודעת מהיכן היו לי כוחות, הראש מרוסק, כולי מכוסה בדם, הרגליים מרוסקות. אבל העפתי את הקורות לצדדים. הבן מת לי בידיים מדימום פנימי כנראה.
כולנו משקפופרים, ולכולם המשקפיים נותרו שלמים. כל כך מוזר... אני לא יודעת למה שרדתי, אבל זחלתי אל תוך הבית, מצאתי מים, טיפסתי על המיטה, לבשתי את המעיל של הבן, כובע, ושמונה ימים שכבתי ככה ללא חלון וללא גג. הקור – מינוס עשר מעלות, הטילים עפים יום ולילה, הגופות של הקרובים שלי שוכבים על המפתן. שתיתי מים, לקחתי נקניקיות מהתיק של הבן. אני זוכרת את הריח של דלק הטילים. אני פותחת עיניים – ארון הבגדים ממול כולו חורים, אבל שוב מצאתי את עצמי בפינה מוגנת, תודה לאל.
תמונה של אירינה ז'יבולופ
פעם אחת שמעתי את קולות השכנים, התחלתי לצעוק, הם הוציאו אותי, רחצו, האכילו. אחר כך בא חובש, הסתכל על הרגל ואמר שצריך רופא. אלא שאת בית החולים כבר הפציצו באותו זמן. רק רופא מנתח אחד נשאר. השכנים הושיבו אותי במכונית ותחת ההפצצות הביאו לרופא, יורי ייבגנייביץ' קוזנצוב. הוא ביחד עם האחות תפרו אותי. אני זוכרת שהם צעקו: אל תעיזי לאבד את ההכרה, אין במה להחיות אותך. בקיצור, תפרו ושמו אותי במרתף בית החולים. ושם היה לי מזל, נשארו הרבה תרופות, תחבושות וכו'. הזריקו לי זריקה וחבשו. 25 ימים ישבתי במרתף. אני לא יודעת מאיפה היו לי כוחות לעבור את כל זה.
על הרופא היחיד שנותר איימו לירות ברגליים
היו הרבה מאוד אנשים עם פצעי רסיסים, עם שברים ומחלות ריאות, כיוון שהאנשים גרו במרתפים, וגם היו זקנים שקיבלו שבץ. רופא ניסה לתת לאישה כסף, היא לא לקחה: "כאן עובדים לא שודדי גופות אלא בני אדם" אמרה. מנהלת מעבדה בת 82 יהודיה שניצלה בימי השואה ערכה בדיקות פשוטות של דם ושתן, מה שאפשר לעשות כמעט ללא ריאגנטים. אנחנו גרים באותה חצר, היא מכירה אותי. פעם הביאה לי צנצנת ריבה, אני שואלת אותה: "למה, אליאונורה דווידובנה? לא, אירוצ'קה, זה בשבילך".
במרתף ארגנתי מועדון פתירת תשבצים. בהתחלה שלושה אנשים הגיעו, אחר כך חמישה, אחר כך שמונה. היו מגיעים, ומעמידים כסאות. הם מפציצים, ואצלנו חיים משלנו. זה מסיח את הדעת, אך זה מפחיד כאשר הקירות רועדים, והסיד נושר עליך. אני לפחות יכולתי לזחול על הקביים. ויש כאלה ששכבו. היה גבר אחד צעיר, וולאד, עם שברים באגן בידיים וברגלים. הקיר קרס עליו, אביו נהרג והוא שרד. אשתו הייתה מטפלת בו. את הבית שלהם הפציצו, בגינת הירק מזדקפים כשמונה שרידי גופות כ"זנבות". אני מנסה להתקשר אליהם, בינתיים לא הצלחתי... (לאחר מכן וולאד ואניה הצליחו לצאת דרך רוסיה לפולין, עכשיו הם בלבוב, שם הבעל עובר סדרת טיפולים. הערת העורך).
באותו זמן הרוסים כבר כבשו את העיר, הם נכנסו בסוף מרץ. לא נגעו באף אחד במיוחד. ואז החליפו אותם יוצאי דוניצק ולוגנסק ולוחמי קדירוב. הצ'צ'נים לא נכנסו אלינו לבית החולים, אבל אנשי ד.נ.ר.(אנשי הרפובליקה מדוניצק) – שוד ושבר. לרופא היחיד שנותר אמרו: הנה, נירה לך ברגליים, נראה, איזה מין רופא אתה. אני שוכבת, ואחד נכנס עם רובה, מרים את השמיכה, תוקע לי את הרובה ברגל שהיא בגבס. הציעו לי לצאת לרוסיה, לבלגורוד. הרופא אמר שבמטופלת הזאת אסור לגעת בשום פנים ואופן, הפחיד אותם בכוונה. בקיצור, הרוסים יצאו בתוך זמן קצר, ואלה נשארו, - עמדות מעבר כל 50 מטר, לבושים כמו חסרי בית בקסדות מימי מלחמת העולם השנייה. אחד בנעלי ספורט, השני בסנדלים כלשהם. אספסוף של הפושעים וכנופיית קמצנים.
בדקו את כל הדירות, פתחו את הבתים, הוציאו את האנשים
מהמרתפים. אם היה סגור, היו מורידים את המנעול. אצל מכרה שלי השכנה עזבה, אחר כך חזרה לבית שלה בן שתי קומות, לקחת את המסמכים וראתה את הכל ארוז, הכיריים הוסרו, המכונה לשטיפת כלים, בגדי ילדים. החייל היה הולך אחריה עם הרובה, ודודה ז'ניה אומרת: נו, תשאירו לפחות משהו מהבגדים, הרי קר! הוא לא הרשה. היא לקחה רק את אותות הכבוד של בעלה ואת המסמכים שלה.
הפציצו אפילו בית קברות
בדירה שלנו עפו החלונות והדלתות, אבל גם שם הם "ניקו", לקחו כל מיני דברים, אפילו את התחתונים שלי, סליחה על הפרטים האינטימיים. ואצל השכנים דלת הברזל נתקעה, הם פרצו אותה ואת הדירה בת שלושה החדרים ניפצו לרסיסים. החרימו רכבים, פרצו מוסכים, משרדים, לקחו ציוד ארגוני, שודדים. דרשו אלכוהול, אוכל, אמרו: תנו לנו בשר! מאיפה יהיה בשר בבית משותף אחרי חודש של מלחמה?
לידינו נמצא ישוב של צוענים. בקיצור, הוציאו אותם לקור, אמרו שהצוענים אינם בני אדם. שרפו את הבתים, על אחד ממש חגגו. אנטי פשיסטים!
סיכמתי שיקברו את הקרובים שלי, האנשים התחילו לחפור קבר, האדמה קפאה, ואז התחילו להפגיז את בית הקברות מהמסוק, לאדם אחד נתלשה יד. את שדרת לוחמי אפגניסטאן – פוצצו גם. עומדת שם אנדרטת זיכרון לנופלי מלחמת המולדת הגדולה, זה לא עוצר אף אחד.
הייתה איזו תקופה של שקט, כאשר המתנדבים היו מוציאים את הגופות מערוגות הפרחים, מגינות הירק, היו מצלמים את כולם, קברו ושלחו מספרים. קברו בבית הקברות הרחוק, קרוב ליער. אני לא יודעת איפה הקרובים שלי מונחים, תחת איזה מספר...
את תעודת הפטירה גם אי אפשר לקבל. לא נתנו למתנדבים להיכנס, הם הציעו לקחת את הפצועים מבית החולים, ולא הרשו להם וגם לא לארגונים הבינלאומיים. אם בהתחלה האנשים איכשהו היו יוצאים דרך היער בשבילים סודיים, עכשיו (בתחילת מאי) חסמו את הכל. הפציצו את תחנת האוטובוסים. ירו באוטובוסים של הפינוי, חברה שלי נסעה עם אמא שלה, החתן גונן על סבתא בגופו. הוא נפצע אבל הוא בחיים, ברוך ה'. חברה אחרת שלי, רופאת הנשים לידיה מדינסקאיה, הלכה ליילד מישהי במרתף, ונהרגה בהפצצה. אצל מנהל הבנק נהרגו אמא והאח עם כל המשפחה.
בבניין אחד רב קומות פגעו ב-9 במרץ, יש אומרים 50 ויש אומרים 60 בני אדם נשארו מתחת להריסות, משפחות שלמות נהרגו. הרי אף אחד לא ספר. חבר של בעלי הראשון המנוח, שגדלו ביחד, גם נהרג שם, וקברו אותו אחרי פסחא, הוציאו את הגופה בסוף אפריל.
מאחורי איזיום יש כפר גדול, קָמֶנְקָה, שם היו מבקרים חבריו של פושקין, הדקבריסטים, אז מאותו כפר נשארו שני בתים. לא הרחק מאיתנו – מנזר ההר הקדוש, האנשים רצו לשם כדי להינצל, אז גם אותו הפציצו. דבר כזה אפילו הנאצים לא עשו.
שלחו לי תמונה של הבית שלי – אינני יכולה ללהסתכל עליו...
איך היו שורדים? בישלו על מדורה, איחדו את המצרכים, מישהו חיפש מים, מישהו הביא עצי הסקה, אחרים בישלו. השכנים היו באים בריצה אלי לבית החולים, לקחו ממה שנשאר להם, הביאו אוכל, "קחי לפחות משהו, מיץ רימונים וכו'. התגלו התכונות האנושיות הטובות ביותר, האנשים התחלקו באוכל אפילו עם חיות מחמד.
הרוסים מינו ראש עיר משלהם, משת"פ, מהחצר שלנו, אני מכירה אותו מהילדות, צעיר ממני בשלוש שנים. שוטר לשעבר שפוּטר מהמחלקה למלחמה בסמים. נראה שבן אדם שנלחם בסמים היה מפיץ אותם בעצמו. עכשיו הוא מספר על הפיתויים של העולם הרוסי, כמה טוב נחיה. הם מבטיחים לבנות עיר גנים, אבל לא יכולים אפילו לסדר את החשמל. לא נשאר כלום מהתשתיות, לא בתי חולים, לא בתי ספר, כלום. שלחו לי תמונה של הבית שלי – אני לא יכולה להסתכל עליו... תושבי העיר כותבים שעכשיו שודדים שם את הכל, מעבירים לרוסיה ציוד ביתי, אסלות וכו'. אבל יותר מכל האנשים סובלים מחוסר במידע. אינטרנט אין, ומשכנעים אותם שאיזיום – כבר למעשה שייכת למחוז בלגורוד ברוסיה.
במקביל מתרבים הזיופים. מחוץ לעיר יש לנו משק חקלאי אמיד, רפתות מחוממות שמזמינים מארצות השפלה, הבעלים בעל דעות פרו-אוקראיניות יצא אחרי הכיבוש. אז כתבו שמצאו אצלו את הדגל של מפלגת הימין, הוראות מאת נאט"ו ותכנית לכיבוש דונבאס. זה פשוט מצחיק, הוראות נאט"ו ברפת.
אספקה הומניטרית זהו סיפור נפרד. במהלך אחד מירידי ההתנדבות המופלאה גבר אחד התחיל להתלונן על משהו, ופשוט ירו בו למוות. האנשים התפזרו.
בפעם אחרת שדדו את מחסן התוצרת הקונדיטורית וחילקו לילדים סוכריות "רוֹשֶן" בהסבאה של
אספקה הומניטרית. אף על פי שכולם ראו שאלה הם ממתקים אוקראיניים.
צילום באדיבות: מינהלת המדינה האזורית חרקוב
פעם אחת בא אלי בריצה שכן לחדר בית החולים: "דודה אירה, את רוצה מנת קרב רוסית של קצינים"? לא אכלתי מתוך עיקרון, אבל הסתכלתי על התאריך שעל אריזת הגבינה: פברואר 2020, לצרוך תוך 12 חודשים. וזוהי מנת הקרב של הקצינים. בפעם אחרת החיילים שלהם הביאו קרם "בּוֹדיאָגָה" נגד כתמים כחולים, זרקתי אותו, אני לא רוצה, אתהלך עם הכתמים הכחולים. כאשר התחילו להרכיב את רשימות חלוקת המזון, סירבתי – אני לא צריכה מהם כלום. ולא לכולם נותנים, דרך אגב. התקשרו לחברה שלי: תצאי לעבוד תמורת המזון.
יש בעיה גם עם מי שתייה – העיר עומדת על ההר, ואת הבארות רוקנו תוך זמן קצר, הרי הם בעצמם השתמשו בהם. עכשיו לוקחים מים מדוניצק, ובנהר לפעמים צפות גופות מתות.
גררו מעל דונץ' על גבי גשר חבלים
במשך כל הזמן הזה המכרים ניסו להוציא אותי, אבל כבר לא נתנו לעבור לצד השני של דוניצק (העיר שלנו מחולקת על ידי הנהר), התחילו לירות והכריחו אותם לחזור. ואחר כך משהו פגע בבית שלהם, הכל נשרף, הדלת של המקרר נמצאה על הגג של השכנים. הם שרדו בנס, איכשהו הצליחו לצאת מאיזיום, וכמה שבועות לא היה קשר בינינו.
אחר כך בבית החולים שלנו איש אחד חיפש את אישתו, בערך בת גילי. חזר לכפר שלו בו מתגוררים החברים שלנו ושל אמא וסיפר. והחברה של אמא בוכה, מזכירה את שם המשפחה שלנו, כאילו, כולם נהרגו. ואז הוא נזכר ששמע את שם המשפחה הזה בבית החולים. והם יצאו לקחת אותי ביום למחרת והוציאו לכפר, כעשרים קילומטר מהעיר. כשעמדתי לעזוב, כל האחיות נאספו, התחבקנו, התנשקנו, אמרתי להן: רק אל תבכו! באותו זמן כבר לא נשארו תחבושות, הרופא נתן לי שתי יריעות בד ואמר לי: תכבסי.
גררו אותי על הגשר בעגלה קטנה... זה היה ב-7 באפריל. כשהביאו אותי, הרבה מכרים הגיעו בריצה, אמרתי: רק אל תנשקו אותי על המצח, אני עדיין חיה, תסירו את הדמעות מהר מהר. בכפר רחצו אותי, האכילו, השכיבו במיטה חמה, דודה רעיה, הרופאה, חבשה אותי. ואחרי כמה ימים הופיעו המתנדבים שעזרו לי לעבור לדניפרו. שוב סחבו אותי מעל דוניצק בגשר תלוי, אחר כך ביער בשבילי עיזים כלשהם. בדניפרו קיבלה אותי חברה. כאשר באתי לבית החולים על שם מצ'ניקוב, שאלו מאיפה אני. אמרתי שאני מאיזיום, הכל נהיה שקט מסביב. שם במחלקת טראומה קצת תפרו אותי, הרי העקב היה שבור וחתיכות בשר נתלשו.
שלושה שבועות שהיתי בדניפרו, ובאותו זמן החברים מהארץ הקימו קמפיין שלם ברשתות החברתיות. כתוצאה מכך נמצאה בת דודה שלי מצד האב בטורונטו, והיא יצרה קשר עם הקהילה בדניפרו דרך הקהילה היהודית המקומית. שיחזרתי את המסמכים, בהתחשב בכך שנולדתי במחוז דניפרו. באיזיום עצמה לא הייתה קהילה יהודית, אף על פי שחיו שם כמה יהודים, אותה אליאונור דבידובנה, למשל. יש לי עוד מכר יהודי שספג מכת הדף, ואת אחותה של אשתו הרגו.
צילום: Army Inform
בקיצור, תודה לקהילה היהודית של דניפרו, קריבוירוג וטורונטו, וכמובן לסוכנות היהודית שאירגנו את הפינוי לוורשה. נסעתי בליווי רופאה צבאית מקריבוירוג, בת הרב מוסיה. הביאו אותי עד גבול פולין, שם פגשו אותי נציגי הסוכנות והביאו אותי לוורשה. והנה, היום בארבע בבוקר הגענו...
הייתה לנו עיירה יפה מאוד. הייתה.
אחות אחרת שלי גרה ברוסיה. היא הזמינה אותי אליה, אבל לרוסיה אני לא אסע. בהתחלה היא בכלל אמרה: חכי שלושה ימים, ישחררו אותך. נו, סיפרתי לה, איך "שחררו" אותי – מהכל. עכשיו היא מדברת איתי רק על מצב הבריאות, השיחה לא ממשיכה מעבר לכך.
כשהוציאו אותי, עדיין נשארו בניינים שלמים. ואחר כך היו פגיעות בקומות העליונות, והופיעו סדקים בקירות. ראש וועד הבית שלנו נכנסה למרתף בכניסה א, ומיד נפל טיל. הבית קרס עליהם, נאלצו להרוס את הקיר כדי להגיע לכניסה הסמוכה. לאחר מכן הרסו את הקירות בכוונה, כדי לעבור מכניסה לכניסה בלי לצאת מהבניין.
בכניסה שלי עדיין גרות כמה משפחות – סבתא בת שמונים, אנשים אחרים, מבשלים ביחד על מדורה, איכשהו משיגים מים, יש מעיין, שורדים בקומונה. מתאחדים, אם הפציצו את הבניין – עוברים למרתף שנשאר שלם.
התקשר ידיד מהכפר שאליו הוציאו אותי, סְפִּיבָקוֹבְקָה, - כשנסע לבקר את הילדים, בזזו את הבית שלו לגמרי, לקחו את הרכב שלו והוא נאלץ לברוח.
בהתחלה מילכדו את כל העיר, ועכשיו מצלמים סרטונים על פינוי המוקשים, ומפוצצים אותם ישר בגינות הירק, כל החלונות עפים. אף על פי שאלה שהצליחו לברוח מאיזיום מספרים שכל הרחובות ממולכדים עדיין מסוכן ללכת לשם.
לאמא שלי יש אחות, יש לה אלצהיימר, אתמול שרפו את הבית שלהם, האח מקייב סיכם שיעבירו אותם דרך רוסיה לפולין, ומשם הוא ייקח אותם. רבים אצלנו יוצאים דרך רוסיה, ואז מיד לארצות הבלטיות או לפולין. קולגות רבות שלי, נשים עם ילדים, כבר בפולין – בקרקוב, בוורוצלב, אחדות בסלובקיה, מישהי במערב אוקראינה. אבל כולם רוצים לחזור. חברה שלי, עורכת דין ממולחת עם ציפורניים ארוכות וריסים צבועים, אומרת: כל לבנה אשים בחזרה במו ידיי. העיר שלנו יפה מאוד. הייתה.
וכל זה למה? הרוב אצלנו דוברי רוסית, איזיום היא עיר רב לאומית, בזמנו ארמנים רבים שברחו מבאקו נשארו לגור אצלנו, ראש העיר הקודם היה ארמני. אייזרים מקאראבאך ההררי ברחו, האוסטים מהרוסים, ישנה דיאספורה צ'צ'נית. איזה מין דנציפיקציה?
העיר חיה את החיים שלה, גידלה תותים, ליקטה פטריות, עסקה במסחר, בנו בתים, גשרים, סללו כבישים. אף אחד לא צעק: "פוטין, בוא!" בשנת 2014 ניסו, אבל כשראו את המהגרים מדונבאס, רבים נרגעו.
למעשה החברים הישראלים שלי נמלטו מדוניצק ב 2014 , אז אני עזרתי להם, ועכשיו הם עזרו לי. דברים כאלה לא שוכחים.
צריך לעבור דור כדי לסלוח על מהשהם עוללו
לישראל אין מזל עם השכנים שלה, ולאוקראינים יש רק שני עמים "אחים", הרוסים והבלורוסים. אבל צריך לעבור דור כדי לסלוח על מה שהם עוללו. אני לא מבינה איך אפשר באחת בלילה להפציץ עיר שישנה. ואחר כך לומר שאנחנו יורים בעצמנו. זו אני שהפצצתי את הבית שלי, הרגתי את הקרובים שלי, חתכתי לעצמי את העקב? והרי יש מי שמאמין בזה.
אני לא מרשה לעצמי לשקוע בכל זה, צריך לחיות אפילו רק בשביל הקרובים שלי, כדי לחכות לעונש הצודק. עין תחת עין. שן תחת שן. אני מבינה שהצער שלי זוהי טיפה בים של הצער הכללי. בשבילי הדבר הכי נורא – זה להישאר לבד בעולם. אני בת יחידה לאמא שלי, והיה לי בן יחיד, בן 33. והנה אני שוכבת מתחת לשמיים היפים, מעלי קבוצת הכוכבים המפוארת כסיל. הכוכבים הם כמו נורות, פגזים עפים, ואני חושבת: איך זה, לפני חמש דקו היה לי הכל, ועכשיו כלום. שכבתי וחשבתי שלעולם לא אחבק נכדים. הרי אני אשה, אני רוצה להיות סבתא צעירה ויפה. ולקחו ממני חלק מהחיים, זיכרון מאבותי - לא הספקתי לקחת אף תמונה. והיה שם צילום משנת 1920, בו הייתה המשפחה של סבתא שלי מצד אמא, מריה דווידובנה, ואביה דווד ברקוביץ'. ולחברה שלי לא נשארה אף תמונה של הילד שלה, לא מהראשונות, לא מבית הספר, לא ממסיבת הסיום, לא מהאוניברסיטה. הבית פשוט נשרף. הם קרעו את קשר כל הדורות.
כמה אנשים נטלו חלק בגורלי! גם חברים, גם קולגות... כשיצרתי קשר, התקשר מנהל רשות הנוטריון של מחוז חרקוב בדמעות: אנחנו שמחים שאת חיה, אירינה וויטלייבנה, עזרה, כסף, עכשיו נארגן את הכל. ואני אומרת: "רק אל תבכו, איבדתי הרבה דם, הוורידים שלי שקעו. אסור לי לבכות." רק פעם אחת לא עמדתי בזה, בבית החולים, במרתף, אי אפשר להחזיק את הכל בפנים, אתם מבינים. לאחות הרחמניה צער משלה, אצלי צער משלי, התחבקנו, היא קרה כמו קרח, אני חמה כמו אש. ואמרנו לעצמנו: אנחנו חייבות לשרוד... בעבור מי שהלך הם הגנו עלינו, ואנחנו צריכות לבנות מחדש את אוקראינה הפורחת. ולהסתכל איך צפות מולנו הגופות של האויבים. אני בן אדם שאוהב חיים, לכן אמשיך להיאבק!
תמונה של אירינה ז'יבולופ
נ.ב. כעבור חודשיים
אני כבר הולכת קצת, אבל כמובן עם קביים. עדיין אין מספיק עור כדי ליישר את הרגל, הרופאים יחליטו מה לעשות בהמשך. וכאן נודע לי שגם הרגל השנייה שלי שבורה, ויש בה רסיסים.
אני גרה אצל חברה בכפר סבא, אמנם זה לא יכול להימשך לנצח. נתנו לי את חדר הילדים, וב-1 בספטמבר הילד צריך ללכת לבית הספר. במשרד הקליטה עדיין לא יכולים לענות לשאלות שלי, מה לעשות הלאה. אני אפילו לא יכולה לקחת לעצמי כוס מים, אין לי גיד אכילס, זה כואב נורא...
הבעיה היא שאני לא בטיפול, כי אני לא יכולה להגיע לבית החולים, וגם לא יודעת את השפה. בודקים אותי רופאים מומחים, צברים. אומנם המתנדבים עוזרים עם העברית, תודה רבה להם. עוד מעט אני צריכה ללכת לרופא, אתקשר לזָכָר מארגון "החברים הישראלים של אוקראינה", הוא כמעט בן אותה עיר, מחרקוב, וגם רופא בהשכלתו.
גם אין מי שיוציא אותי בכסא הגלגלים במשך היום – החברים שלי עובדים. אין לי שום טענות, אבל אילולא היו מקבלים אותי הייתי אבודה... אני מבינה שאני לא יכולה לדרוש כלום, וכך אני גם אומרת לפקיד האחראי ממשרד הקליטה, אבל אין אולפן בכפר סבא, האולפנים הקרובים הם ברעננה ובנתניה. אני פיזית לא יכולה להגיע לשם עם הקביים – יש שני קילומטר עד לתחנת האוטובוס.
באולפן יש פנימיה, אנחנו מתקשרים לשם כל הזמן, אף אחד לא עונה, ולשאלות לגבי המגורים הפקידים עונים שרק כעבור שנה הם יכולים להכניס אותי לתור. כבר ראיתי דירה להשכרה, זה בלתי אפשרי לאדם בודד. אני אומרת לפקידה האחראית: אולי איזה קורס מקצועי, עבודה מהבית? אוי, כל זה אחר כך. אבל עברו כבר חודשיים. אני שואלת אותה לגבי קורס עברית מקוון. לא, זה באולפן. ולשם אי אפשר להגיע. כך שהעתיד הוא מעורפל.
מצד שני, באיזיום קורה משהו נורא. אנשים מצליחים לברוח דרך הסכר, מתקשרים, בוכים. אין לאן לחזור, משמידים גם את מה שנותר. כלומר, צריך להסתדר פה. היום בדיוק חודשיים שאני בארץ. הפכו לי את כל החיים. כאן התחלתי להפשיר, נהייתי בכיינית, מה שלא אופייני לי. קשה. עדיין אני מגיבה לכל הצלילים. אתמול היה איזשהו רעש, כנראה השכנים שיפצו. קודם הייתי מתבלבלת בין צליל האמבולנס המקומי לבין הצפירה, עכשיו אני כבר מבדילה.
בכל זאת, העולם הוא יותר טוב ממה שאנחנו חושבים, אנשים רבים מאוד עוזרים. שווה לחיות בשביל זה.
תמונה של אירינה ז'יבולופ
נ.ב. כעבור חצי שנה, נובמבר 2022.
עברתי לנתניה, שכרתי דירה קטנטונת, אני הולכת ברחוב עם מקל, אלא שעד עכשיו יוצאים שבבי עץ מהפצעים, הרופאים כל הזמן חותכים ומנקים, אבל כל זה שטויות. אתמול נתנו אות כבוד לרופא שהציל אנשים במרתף בית החולים. מגיע לו. אחרי השיחרור אנשים רבים חוזרים לאיזיום, אם יש לאן, סידרו חשמל, מים, גז, אבל אין הסקה ויש הרבה מאוד הריסות. היתה אקסהומציה, תלשתי את כל הטלפונים אבל יצרתי קשר עם החוקר, מצאתי את הקרובים שלי, ביררתי את מספרי הקברים, משרד התובע שלח לי הוראות כיצד לעשות בדיקת ד.נ.א. מחוץ לארץ. כבר עשו אותה ומסרו עם המתנדבים לאוקראינה, אני מחכה לתוצאות. לחזור לאיזיום אני עדיין לא יכולה, הפצעים אינם נותנים לנעול נעליים, ושם יש שלג וקרח. אני מחכה לימים חמים יותר.