Other cookies are configurable.
צילום: דריה באייק
נולדתי במריופול, מזה 11 שנה אני חייה בישראל, ולאחרונה נולדה לי בת, והנה ב-25 בינואר הגעתי לעיר הולדתי כדי להראות להוריי את הנכדה.
ב-24 בפברואר ב-5.30 בבוקר התקשר אליי בעלי מישראל ואמר – קחי את הילדה וסעי לאמא שלי, לברסלב [פָאיִינָה באייק היא יושבת ראש הקהילה היהודית בברסלב – הערת העורך]. אבל איך לנסוע דרך כל אוקראינה בזמן מלחמה?
כבר באותו יום התחילה הפגזה, סירנות ייללו, טילי גראד עפו, פיצוץ עז הרעיד את כל הסביבה: הופצץ מסלול ההמראה של שדה התעופה.
אמא נסעה להביא את אחותי ואת אחי כדי לאסוף את כל המשפחה במקום אחד. בזמן שישבתי לבד, מתחבאת בשירותים, שמעתי טנק משיב אש...
צילום: דריה באייק
אלכוהול וסיגריות הפכו לאמצעי התשלום היחיד
גרנו ליד "מפעלי אִילְיִיץ'" – זוהי שכונת מגורים לא הרחק ממרכז העיר. מיום ליום הלך המצב והדרדר, הבית לידינו נהרס מירי טנק. בשבוע הראשון עוד היינו עולים מהמרתף לתוך הדירה, אבל אחר כך כולם עברו למקלט. למעלה מ-50 איש חיו שם, היו שם שלושה אולמות גדולים, היו מגיעים אפילו מבניינים אחרים. אחי לקח מצבר מהאוטו שלו וסידר שיהיה שם חשמל בכל מקום, איכשהו הסתדרנו.
מיד התחלנו לאגור מזון, לאמא הייתה חנות מזון קטנה – זה גם עזר לנו. ביום השני התחילו שם לבזוז, וכעבור כמה ימים לא נשאר כלום. בשלב מסוים הכסף איבד את ערכו, ומה שהפך לאמצעי התשלום היחיד היו סיגריות ואלכוהול.
במרתף שלנו איש לא סבל מרעב – כולם התחלקו עם כולם. עד מהרה נותקו המים, התקשורת, החשמל והגז. חסכנו במים, אבל זה מסובך: מוכרחים הרי להכין אוכל, לשתות, לשטוף את הטוסיק לילדים. יחד עם הילדים היינו תשעה – לאחותי הייתה משפחה וגם לאחי. רק עבור סיר מרק ודייסה היינו צריכים 14 ליטר מים ביום. לאבא היה אקווריום גדול, 70 ליטר, הדג מת, ואנחנו קיבלנו מים. גם הוצאנו את כל המים מהדוד – הנה עוד 90 ליטר. נו, גם היינו אוספים מים בדליים.
במרחק של 25 דקות הליכה מאתנו היה פארק – שם אנשים היו לוקחים מים, אבל כל זה תחת אש, היו לנו מכרים שיצאו לפארק ולא חזרו. למרבה המזל, היינו צריכים ללכת לשם רק פעם אחת.
כשנתקו את הגז, כולם רצו לשבור עצים, לחפש עצי הסקה כלשהם. את האוכל היינו מכינים על המדורה, היינו יוצאים מוקדם בבוקר ומבשלים ליום שלם – ומעל הראש עפו פגזים. הנקתי את התינוקת, וכבר התחלתי לתת לה מזון מוצק בנוסף, אז היא אכלה את אותו הדבר כמונו - לא הייתה ברירה.
צילום: דריה באייק
את סבתא השכנים קברו בחצר
אצלנו בחצר נחת פגז מרגמה, נהרג שכן – גופתו הייתה מוטלת ברחוב, טוב שלפחות היה קר. היו פשוט מכסים את גופות האנשים, וכך משאירים אותן ליד המעקים. בהדרגה היו קוברים אותם – כשיצאנו משם, כמעט בכל חצר ראינו בית קברות קטן. גם ליד הבניין שלנו. נכון לרגע הפינוי היה בחצר שלנו בית קברות של 10 קברים, ואנשים המשיכו לחפור בורות. ובאזור אחר בעיר ב-3 באפריל שכנים קברו את הסבתא בדיוק באותה צורה – בבית קברות מאולתר בחצר. היא מתה מהתקף לב, אבל לא הצלחנו להגיע אליה.
פעם נפצעתי ביד והכנסתי לשם זיהום. יומיים לאחר מכן התחילה דלקת, המרפק התנפח, החום עלה – בקיצור, מיום ליום זה הלך והחמיר. השכנים הביאו כל מיני משחות, אבל שום דבר לא עזר, הייתי צריכה אנטיביוטיקה. אבל איפה משיגים אותה? בחור אחד אמר שבמרחק כמה בניינים משם, במרתף, יש רופא, רצנו לשם כשמסביב שורקים הפגזים - אז גם ראיתי את הבניינים הראשונים שנהרסו.
הרופא בחן אותי, רשם לי טיפול באנטיביוטיקה, בהזרקה לתוך הווריד. כלומר, כבר אסור להניק. מי שעזרה לי הייתה אחותי, גם לה היה תינוק, אז היא הניקה שת שניהם. התחלנו לעבור ממרתף למרתף, לחפש אנטיביוטיקה – אין. ואז איש אחד נתן לנו כתובת של אישה אחת ששכבה אחרי ניתוח והייתה נוטלת אנטיביוטיקה. להורים שלי היו סיגריות ואלכוהול מהחנות שלהם – גם שילמנו לרופאים וגם קנינו תרופות.
אמנם בתחלה הצלחנו להשיג תרופה רק לחצי מהטיפול, ולא מצאנו את הלידוקאין, הזריקה הכאיבה מאוד. הזריקו פעמיים ביום, ואחר כך בחור אחד הביא קופסה שלמה: במרחק חמישה בניינים מאתנו נודע למישהו מה אנחנו מחפשים. בקיצור, איכשהו היד נרפאה.
לכמה אימהות הפסיק החלב, רבים הגיעו למרתף שלנו, חיפשו מזון יבש לתינוקות וחיתולים. לפעמים הופיעו אנשים איזשהם מוזרים שהיו מחליפים את כל מה שבזזו בסיגריות ואלכוהול.
רבים נספּו. למכרה שלי נהרג בנה בן השש, למכרה אחרת נהרג בן שנה וחצי - מרסיס. אצלנו במרתף ישב בחור עם רגליים מרוסקות – הם הגיע מסרטאנה.
הפיצוצים היו כמו בסרטי פעולה הוליוודיים
התחושה האיומה ביותר הייתה כשפתאום נהיה שקט - כי אחרי זה היו מתחילות הפגזות עזות במיוחד. כשהכול היה נרגע, היו מוציאים ילדים החוצה לטיול, ופעם אחת היה יום שמש, בלי רוח, וכולם התחילו לזחול החוצה. אחד השכנים הכין אוכל על מדורה, וילדיו בני 5 ו-7 שיחקו בסמוך. אלא שאז היה פיצוץ חזק, ראשו נתלש, והילדים שרדו – אלא שאחד מהם נשאר ללא יד, והשני ללא רגל. באותה עת בית החולים עוד לא חרב בהפצצות, לקחו אותם לשם, ומה היה הלאה אני לא יודעת.
היו פיצוצים כאלה... כמו בסרטי פעולה של הוליווד. לפעמים אי אפשר היה לראות כלום מרוב עשן, הכל עלה באש. ופעם אחת עבר שם מטוס, הפציצו את העיר, החמורים האלה – והוא הטיל משהו מחריד. עמדו שם בניינים בני שלוש קומות, אז מהפיצוץ האדמה התרוממה לגובה מעל הבניינים האלה. כשאבא הלך לבקר את הסבתא שלנו, הוא עבר דרך האזור הזה, והוא מספר שנוצר שם בור בגודל 8 על 4 מטר.
לא היה קשר, רק שמועות. המקור היחיד למידע "רשמי" הייתה תחנת הרדיו המקומית - הם כל הזמן חזרו על אותן אמירות, והמשפט שחזר על עצמו ללא הרף, אנסה להעביר אותו קרוב למקור, אמר: "אנחנו המשחררים, באנו להגן עליכם ולהציל אתכם". בהמשך הציעו לחיילי צבא אוקראינה להיכנע, שיוציאו מחסניות מכלי הנשק שלהם, יתלו את הנשק על כתף שמאל, ירימו דגל לבן וייצאו בכיוון מסוים. "אתם תישארו בחיים, יאפשרו לכם להתקשר למשפחה, ולאחר סיום הלחימה תוכלו לחזור הביתה". ולאחר מכן נשמע משפט במבטא דרומי בולט, שהיה כבר קשוח הרבה יותר: "תיכנעו! באנו לארץ הזאת להרוג אויבים". והם שודרו לסירוגין. וחוץ מזה שודרו שם דיווחים על הישגי צבא רוסיה בחזיתות הלחימה, וכשישבנו במרתף נוצר לנו רושם שרוב שטחה של אוקראינה כבר נכבש על ידם. כששומעים את זה במשך חודש, האופציה של פינוי דרך אוקראינה אפילו לא עולה בראשך. לאן נלך אם הכל כבר נכבש? החברים שלנו היו מספר 3000 בתור ל"סינון", הם מאוד לא רצו לנסוע לרוסיה, אבל לא נתנו לעבור לאוקראינה – כעת הם כבר בדרך לאירלנד.
מסלול הפינוי היחיד היה דרך רוסיה
יצאנו ב-24 במרץ, באותו זמן כבר חלק משמעותי מהעיר היה תחת השליטה של הרוסים, לכן הדרך היחידה החוצה הייתה דרך רוסיה. היו לנו שלוש מכוניות, וכולן נשארו שלמות – אפילו השמשות, שזה בבחינת לוקסוס במריופול. אם כי אחי השאיר את האוטו שלו בעיר. יצאנו משם בכוחות עצמנו, אף על פי שההחלטה לא הייתה קלה- הכרנו אנשים שנסעו ונעלמו...
היציאה מהעיר היא בכלל בעיה עצומה. הרי מריופול היא עיר של גשרים. כדי להגיע מהאיזור שלנו אל מחוץ לעיר צריך לחצותעבור ארבעה גשרים, וכולם היו הרוסים. בקיצור, פעם אחת הגברים החליטו לבדוק את דרכי המילוט, הגיעו לגשר ההרוס הראשון שכזה – ובסמוך עמדה מכונית מנוקבת בכדורים. ושם זה אזור של בתים פרטיים, האנשים הורידו שער ברזל והניחו אותו שישמש גשרון. מסוכן, אבל אפשר לעבור אם עושים את זה לעט-לעט.
למעשה, זו הייתה האפשרות היחידה לצאת משם, דרך רחוב טופּולינאיה. ב-23 בחודש הגיעו אלינו שכנים, הם אספו שיירה כדי לצאת מהעיר, הציעו לנו להצטרף.
ביום הפינוי היו הפגזות נוראיות – היה מפחיד לצאת מהבית. אבל השיירה כבר הסתדרה, ובשעה 7.30 יצאנו לדרך. ליד הגשרון ההוא פוזרו המון מסמרים קטנים בגודל של חצי זרת שהיו מצוידים ב"פלומה" - זה נראה כמו חיצים להטלה. אולי היה זה מילוי של פצצה.
בדרך ראיתי בניינים הרוסים, אחדים מהם היו פשוט שחורים עם חורי ענק, וגם טנקים מפוצצים מתחת לבתים. רבים הלכו ברגל – כמו איזו שרשרת אינסופית, אספנו אלינו כמה שיכולנו.
צילום: משרד הפנים של אוקראינה
ממש במרחק דקה נסיעה מהגשר הזה עמדו לוחמי ה-דנ"ר (הרפובליקה העממית של דונצק) – על הגבעה שהשקיפה על כל העיר. המחסום נבנה בעזרת שרידי מכוניות שרופות וצמיגים כדי שיהיה מעבר בזיגזג. המון גוויות. אני כמובן ראיתי מתים מונחים בחצר, אבל כאן האנשים האלה היו מוטלים כבר מזמן. כולם מכוסים במעט עפר. גופה בלי ידיים, בלי רגליים ובלי ראש הייתה זרוקה כמו זבל באמצע הדרך. הייתה מכונית מכוסחת – סמרטוטים לבנים, הכתובת "ילדים" ואנשים מכוסים בדם. זה היה מחריד יותר מכל מה שראיתי עד אז. הסתרך תור של מכוניות, ולידם עמד טנק וירה ישירות על העיר. וראיתי איפה מתפוצצים הפגזים.
הם באמת חשבו שהצילו אותנו?
היה אפשר להימנע מחיפוש מטרטר, אם אתה נותן לחיילים בקבוק משקה וסיגריות. בכל אחת מהמכוניות שלנו ערכה כזאת הייתה מונחת בתא המטען למעלה. הם דיברו איתנו בצורה די אדיבה. אפילו הרגיעו, אמרו, כאן כבר שקט, אין הפגזות. בטח שאין, כי כבר אין מה להרוס. האם הם באמת חשבו שהצילו אותנו? בדקו מסמכים, טלפונים, אבא פתח את תא במטען, החייל לקח את החבילה, אמר שאנחנו יכולים להמשיך בנסיעה. אותו סיפור היה גם לאחותי ולאחי שנסעו אחרינו. לא בדקו את החפצים. שאלו, איפה בעלי – בבית, עניתי. הראיתי אך ורק את הדרכון הישראלי שלי, למרות שיש לי גם דרכון אוקראיני. זה לא שינה דבר.
לאחרים, בדקו את המכוניות, חלק מהגברים הפשיטו. אנחנו ממשיכים בנסיעה – שוב מכוניות מפוצצות, שוב גוויות מוטלות. עד ליציאה מהעיר היו 4 מחסומים. בכל אחד מהם בדקו מסמכים, שאלו איך הגעתי לשם. התינוקת הייתה אז בת 8 חודשים, היו שעשו לה פוצי-מוצי. צ'צ'נים לא ראיתי בעיר, אגיד בכנות, מי שהיו שם היו רוסים, לפחות בשלב ההוא.
עד שהגענו לגבול הרוסי ספרתי יותר מ- 20 מחסומים. בכל אחד מהם עצרו אותנו, בכל מקום דרשו מסמכים, בכל כפר בכניסה וביציאה היה מחסום. כמה פעמים המסלול שלנו שוּנה, כי גשרים רבים נהרסו. הרבה ציוד צבאי – טנקים, נגמ"שים עם האותיות V ו-Z. היו אפילו כמה מכוניות ייצוגיות כלשהן בצבע שחור ללא לוחיות זיהו.
חייל באחד המחסומים הזהיר אותנו: תשכחו מהשירותים בשדה – הכל ממוקש, אסור לרדת לשולי הכביש. כשהתרחקנו כ-20 קילומטר מהעיר ראינו משגר גראד עומד באמצע השדה ויורה לעבר מריופול. זה היה נורא.
הגענו לאיזו עיירה ב-דנ"ר, שם אמרו לנו לעבור "סינון". עדיין יש לי פיסת נייר (ראה תמונה), שאפשרה לי לחצות את הגבול לתוך רוסיה.
במשטרה אמרו לנו להביא צילומים של המסמכים, אבל לנו היו רק הריבנות ולא היה היכן להמיר את הכסף. חוסר אונים שכזה. רציתי לקנות בחנות מגוונים לחים לנגב את התינוקת, כפית חד-פעמית כדי להאכיל אותה בדייסה. אבל רובלים אין, וכל העיר מלאה בפליטים כמונו.
החיים בד.נ.ר. פשוט עמדו מלכת
רפובליקת ה-דנ"ר זה משהו מפחיד, החיים שם פשוט עצרו מלכת. אינטרנט אין, אין איפה ללון, ואז כבר החשיך. תור ענק למשטרה. אמא התרוצצה, הציעה שוקולדים בתמורה לצילומים – אף אחד לא הסכים. אבא מצא אדם שהסכים להמיר 100 דולר ברובלים... עשינו את הצילומים, קיבלנו את השאלונים – עכשיו צריכים להירשם. איזה אוטו, מי הנוסעים בו, כמה אנשים, היכן היינו לפני כן, האם עזרנו לצבא אוקראינה, האם היה לנו קשר עם חיילים אוקראינים וכדו'. עומדים בתור ארבע שעות, כבר מתחיל להחשיך... יש לי אמא לוחמנית, היא ניגשה אל האחראי: קבלו אותנו, שלושה ילדים יושבים באוטו. לאחי ילדה בת ה-9, לאחותי ילד בן שנה ו-10 חודשים, ולי תינוקת בת 8 חודשים. בקיצור, האחראי הזה הביט באמא ואומר: סעו לכם לאט לאט, יתנו לכם לעבור.
בהמשך עברנו דרך ניקולסקויֶה, דוקוּצאייֶבסק, דובּרופּולייֶה, אמברוסייֶבקה, וכעבר כמה שעות הגענו לגבול עם רוסיה. שם עומדת 'בודקע', ומשם מזהירים שלא ייתנו לצאת בלי הרישום. תפנו כאן, אומרים, יש כאן יישוב, תירשמו בתחנת המשטרה. אז אין מה לעשות, נסענו – ושם ממש לא היה אף אחד, פגשו אותנו, לא תאמינו, כאילו היינו קרוביהם. התייחסו בכזו הבנה, הביאו אותנו לאולם ההתכנסויות, היו שם מיטות, תה, קפה, עוגיות. הראו לנו איפה אפשר להתקלח. היו שהתעניינו, מה המצב באזורים ספציפיים במריופול – שם היו להם קרובים, אחיות, אחים. הם בכו, אנחנו בכינו (בוכה). הם הקצו עובד לכל אחד מאתנו, חילקו אותנו בין החדרים, ובכל זאת הורו לגברים לההתפשט, בדקו קעקועים, צילמו כל אחד מהצד ומקדימה, לקחו טביעות אצבעות. סרקו את כל הדרכונים, בדקו את כל הטלפונים.
הייתה זו למעשה חקירה: מתי הגעתי [לאוקראינה], איפה גרים ההורים, איפה הם רשומים, מה תאריך הלידה שלהם, מספרי הטלפונים. אותן שאלות על כל אחד מבני המשפחה. איפה את חיה, מה את נושמת – ואת הכל רשמו.
איך שראו את הדרכון הישראלי שלי התקשרו למשרד -למצבי -חירום של רוסיה והודיעו להם היכן אני נמצאת. ומשם יצרו קשר עם השגרירות. ועם כל זה הם הם היו מסבירי פנים, הם הרי הבינו היטב, מה קורה.
אז עוד לא ידענו איפה נמצאת אחותו של אבא עם משפחתה, והאם הם בחיים. ובעת בדיקת הדרכונים אומר אחד העובדים שם: "שם משפחה מוכר – קוֹרט. איפשהו אתמול ראיתי אותו". הוא מדפדף במחברת, ואכן, יש את כל הקרובים של אבא, יצאו אתמול.
אף פעם לא שמעתי מאף אחד שהם רוצים לרוסיה. אף פעם
לבסוף קיבלנו את הניירות הללו עם החתימה והחותמת. ואיתם התחלנו לנוע לעבר הגבול הרוסי. היה זה בסביבות השעה 9 בערב. כשהגיע התור שלנו, לקחו אותנו הצידה – כמו שעשו לכל המכוניות עם הלוחיות האוקראיניות. ישבנו סתם ככה וחיכינו כשעתיים, אחר כך לקחו לנו את המסמכים, לא החזירו לנו אותם במשך זמן רב, ואחר כך ניגשו לכל רכב אוקראיני ולקחו את הגברים – במקרה שלנו אלה היו אבא ואחי. ולקחו אותם למשך כשעתיים. אותה חקירה – הפשיטו, לקחו טבעיות אצבעות וכדו'.
אחר כך בדקו את האוטו – זה עוד שעה בערך, ואחר כך עוד כשעתיים עמדנו שם. בסך הכל זה לקח כ-7 שעות, בשעה 1.00 בלילה שיחררו אותנו. רצינו לקחת חדר במלון, אבל הכל היה מלא, נאלצנו לנסוע בלילה לרוסטוב. שם כבר נשארנו ללון, איכשהו שיפרנו את הופעתנו, המרנו דולרים – אני לא זוכרת את שער החליפין, אבל אם בהריבנה זה היה כמעט 2000 דולר, הרי שברובלים קיבלנו שווה ערך של 700 דולר.
היעד שלנו הייתה גאורגיה, אף אחד מאנו לא רצה להישאר בפדרציה הרוסית, דנו בשאלה הזו עוד כשישבנו במרתף [במריופול]. 4 פעמים נשארנו ללון בבתי מלון – ובקבלה שם היו מעודכנים בכל הזוועות, הרי לא היינו היחידים שנסעו ככה. העיר הושמדה, היא איננה. וגם רואים את זה על הפליטים עצמם – כבר חודש שהם לא התרחצו, הכל הריח מדורה ופיח. כולם הבינו את הכול, רבים בכו, היו גם כמה שהתנצלו. לאמא יש אחיין שחי במוסקבה – גם הוא התקשר והתנצל.
צילום: Army Inform
גדלתי במריופול. סיימתי שם בית ספר ומכון להשכלה גבוהה, הייתי נוהגת לחזור באופן קבוע לבקר את המשפחה. עזבתי בגיל 22. אף פעם לא שמעתי מאף אחד שהם רוצים להיות חלק מרוסיה. אף פעם. במיוחד אחרי שנת 2014, כשהפציצו את מריופול. וכמה פליטים היו אז שהגיעו מדונצק! מה פתאום רוסיה! במריופול הבינו היטב מה זה דנ"ר, לנ"ר, ומי עולל את כל זה. כשהגעתי לעיר בפעם הזו הייתי המומה מהעיר, היא הייתה נקייה, יפה, מודרנית – היה חשק לגור בה, לעבוד בה, היה לאן ללכת. כל זה – בזמן עבר.
עצרנו באוסֶטיה הצפונית, אז האנשים במחסום מיד התחילו לגשת אלינו, הציעו לנו להחליף בגדים, אוכל, מים. רק תקרית אחת הייתה שם – שוטר עצר את המכונית עם אחי ואחותי, כנראה רצה לקבל שוחד. אחרי כל מה שעברנו זה היה פשוט מצחיק. הילד של קטיה התעייף לשבת במושב הילדים והושיבו אותו על הברכיים. "אז מה, נרשום קנס?". ואחי היה כולו מתוח – במריופול נשאר לו עסק רציני, והנה, אין לו לא דירה, לא עבודה, הוא נוסע לאנשהו באוטו של אחותו "בלי גרוש על התחת". ועכשיו עוד ירשמו לו קנס... "יאללה, תרשום", אמר, "גם ככה כבר לקחו לי את הכל, תרשום". ההוא מהסס, רוצה כסף. "ומה אתה, מאשים אותנו בכל העסק הזה?", הוא שואל. אחר כך החזיר את המסמכים בלי להגיד מילה ושחרר אותנו לדרכנו.
בגבול ניסו לקחת את הדרכון הישראלי במרמה
בגבול בין רוסיה לגאורגיה עמדנו חמש שעות – שוב חקרו את הגברים, לקחו אותם הצידה, ושוב אותו הדבר: איפה נולדת, מה עשית, שוב הפשיטו אותם, שוב טביעות אצבעות, בדיקת טלפונים.
בכל מקום הייתי מציגה רק את הדרכון הישראלי, אבל כאן איש משמר הגבול לקח אותו ממני.
"איך הגעת לשטחה של רוסיה?"
"מה זאת אומרת? חציתי את הגבול באופן רשמי".
"אבל הצגת לא את הדרכון הזה אלא את הדרכון האוקראיני".
"תבדקו", אמרתי לו, "לא הצגתי שום דרכון אחר". וגם היה לי אישור בכתב על חציית הגבול הרוסים עם מספר הדרכון הישראלי. הראיתי את האישור.
"לא שמו לך חותמת".
"אז מה, אני זו שצריכה לפקח על משמר הגבול שלכם?"
אז ניגשת אמא, שואלת, מה קרה. "אני צריך את הדרכון האוקראיני שלה, לא שמו לה חותמת", אמר איש משמר הגבול. אמא לקחה את כל הדרכונים שלנו – וגם בהם לא היו שום חותמות. "חותמת זאת לא הבעיה", אמר, "היא לא הציגה את הדרכון הזה במעבר הגבול". פשוט בדיחה.
לקחו אותי לחדר אחר, לא החזירו לי את הדרכון. חכי, אמרו לי, ותיקחי את הטלפון. במשך 20 דקות ניגשו אליי שני עובדים: איפה הדרכון האוקראיני שלך?
"איזה דרכון, אני אומרת לכם שיש לי רק דרכון ישראלי".
"אבל יש לך דרכון אוקראיני?"
"אין".
השני ניגש ושואל: "את מסרת לנו דרכון אוקראיני, נכון?"
"נתתי לכם דרכון ישראלי, איבדתם אותו?"
"לא-לא".
הלך. ואז אני רואה את אמא שלי הולכת עם התינוקת. ניגשה לשומר, תן לי בבקשה לעבור, עכשיו הזמן להניק את התינוקת". נתנו לה לעבור, לקחו אותי לחדר אחר עם הילדה. אפשרו לי להניק. ואז בתי התחילה לבכות, רצתה לישון, וזה קצת זירז את התהליך. במהלך 15 הדקות הבאות הגיעו עוד שני עובדים עם שאלות לגבי הדרכון האוקראיני. אחר כך עלינו למשרד – ישב שם איזה אדון רציני, ושוב אותן השאלות, מי גר איפה, איפה הייתם, מה כתובת הרשומה, פרטים על קרובי משפחה, מספרי טלפון. ושוב עשר שאלות לגבי הדרכון האוקראיני, איפה הוא לכל הרוחות, למה איננו, לאן נעלם, זה מאוד הכרחי. גברתי הרי מבינה, יש המון מסמכים ישראליים מזויפים.
אתם יודעים מה, אמרתי להם, אני יכולה להראות לכם את תעודה הזהות הישראלית, תעודת לידה הישראלית של בתי, תעודת נישואין וכדומה. אם זו הבעיה. אפילו לא רצו להסתכל. ובסוף הפקיד שואל: איפה הייתם בעת המבצע הצבאי לשחרור? בא לי להעיף לו סטירה בגלל השאלה הזאת!
אפילו שאל, איך הלכנו לשירותים. לא התביישתי, תיארתי לו את הכל לפרטי פרטים – דליים, שקיות וכיו"ב. הוא רשם הכל. ואז הוא התרווח בכורסה שלו ושאל: "האם את מאמינה במשהו, באלוהים, למשל?" לא, אני עונה. עוד חסר לי שאדבר אתו על אלוהים.
"וברוחות כלשהם?"
אני לא משקרת, אני לא יודעת למה הם צריכים את זה...
"אולי באיזו אבן?"
"אתה שואל את זה ברצינות?"
"כן, ברצינות, הרי יש כאלה שמאמינים בחלומות נבואיים".
בזאת הסתיימה החקירה שלי, הסוללה בטלפון שלי התרוקנה על השולחן שלו. לקחנו את המסמכים שלנו, וכשתחלנו לצאת הוא התנצל: אתם הרי מבינים, זו עבודה שלנו. אחר כך עמדנו וחיכינו עוד כשעה וחצי עד שגם לאחי יחזירו את המסמכים.
בגיאורגיה קיבלו כמו בבית
את המכס בכניסה לגיאורגיה עברנו ב-10 דקות. דבר ראשון שראיתי שם היה דגל אוקראינה. אני מאוד אוהבת את גיאורגיה, אבל עכשיו ממש קיבלו אותנו כאילו היינו בבית. באוקראינה לא ראיתי כל כך הרבה דגלים בצהוב-תכלת – על שלושה בתים הצלחתי לספור עשרה. מוזיקה אוקראינית התנגנה, הכתובות "תהילה לאוקראינה!" היו בכל מקום, בחנויות מסוימות נתנו לאוקראינים לחם בחינם. בעלי העביר לנו כסף, אבל סירבו מתוך עקרון לקחת מאתנו כסף עבור הלינה, סירבו בתוקף. בעלת הבית אמרה, זו תהיה העזרה שלי לאוקראינה. היא נתנה לנו בית קטן נפרד, האכילה אותנו...
אחי מצא לעצמו דירה, וכשנודע להם שהוא הגיע מאוקראינה לא לקחו ממנו גרוש, ובערב הגיעו לבדר את כל המשפחה שלו. לאחותי נשברה שן, היא הלכה לרופא שיניים, וכשנודע להם מאיין הגיעה, לא ללקחו ממנה תשלום.
היינו בגיאורגיה במשך שבוע, ואז הגיע בעלי ולקח אותי והאת הבת איתו לישראל.
ההורים בינתיים נשארו בגאורגיה. אחי לקח את משפחתו לאיטליה, חזר למריופול. היו לו שם שני בתי דפוס, אחד מהם פוצץ, השני שרד – שם יש מכונות יקרות מאוד. אין אפשרות להעביר אותן לאוקראינה. הוא מספר שאין לו צורך בכסף, כי אין על מה להוציא. אני כותבת לו, קיריל, ברוסיה יש מחסור בנייר, קח בחשבון. הוא עונה לי: "תחשבי מה את כותבת". שם כולם מקפידים מאוד לא להגיד דברים שלא צריך.
לקח לו כמה שבועות כדי להסדיר את קבורתה מחדש של סבתא. התברר שהשלטונות החדשים כבר ערכו רשימה בהתאם ושסבתא שלנו הייתה בה במקום ה-20,000! הצלחנו להסדיר את העניין תמורת 600 דולר, הוציאו אותה מהקבר הזמני וקברו בבית הקברות לצד בעלה.
מכרות ישראליות מספרות לי שבמחסנים של "מטרו" מונח הר של גופות, ואנשים מחפשים שם את קרוביהם שאבדו. עומד שם ריח חזק, כיוון שהגופות מתפרקות...